Wystąpienie prezydenta w 70. rocznicę pogromu kieleckiego
Szanowny Panie Premierze,
Szanowny Panie Ministrze,
Ekscelencjo, Pani Ambasador,
Ekscelencjo, Panie Ambasadorze,
Ekscelencjo, Naczelny Rabinie Rzeczypospolitej,
Panie Prezesie,
Wszyscy Szanowni Państwo,
Pani Wojewodo,
Państwo Posłowie, Senatorowie,
Wszyscy Dostojni Goście,
Drodzy Zgromadzeni Mieszkańcy Kielc,
Jestem dzisiaj tutaj, by w imieniu Rzeczypospolitej, naszego państwa, oddać hołd tym, którzy zostali zamordowani 4 lipca 1946 roku, 70 lat temu. Byłem przed momentem na tutejszym żydowskim cmentarzu, by pochylić głowę w zadumie i modlitwie nad zbiorową mogiłą tych, którzy tutaj zginęli.
דברי נשיא המדינה אנדז'יי דודה לרגל 70 שנה לפוגרום קיילצה
Można powiedzieć – młodych ludzi, bo średnia wieku to, myślę, ok. 25-30 lat. A więc to byli młodzi ludzie, a co najważniejsze i co z całą mocą chcę podkreślić – to byli obywatele Rzeczypospolitej, żydowskiego pochodzenia. Ludzie, którzy często cudem przeżyli gehennę Holokaustu, tracąc często na własnych oczach swoich najbliższych. Jestem tutaj, by podkreślić, że niepodległa, suwerenna, wolna Rzeczpospolita oddaje hołd tym swoim obywatelom, bo Polska jest państwem wolności, wzajemnego szacunku i Polska jest państwem dobrego współżycia – wszystkich obywateli, niezależnie od narodowości, wyznania czy języka.
W związku z tym, w wolnej, suwerennej i niepodległej Polsce nie ma miejsca na jakiekolwiek uprzedzenia: na rasizm, ksenofobię, nie ma miejsca na antysemityzm. Takie zachowania, choćby w najdrobniejszym przejawie muszą być w Polsce w sposób zdecydowany piętnowane, bo tylko wtedy Polska będzie prawdziwie wolnym państwem dla wszystkich swoich obywateli.
Jestem tutaj dzisiaj, bo ta tragedia pogromu kieleckiego sprzed 70 lat ma dwa wymiary – państwowy i społeczny. Zdarzyła się już po II wojnie światowej, po straszliwym doświadczeniu Holokaustu. Zdarzyła się w państwie, które miało nową władzę – komunistyczną. W państwie, gdzie w czasie II wojny światowej władze Polski Podziemnej karały wszystkich donosicieli, szmalcowników i wszystkich tych, którzy nie byli solidarni wzajemnie: obywatel wobec obywatela. Solidarni w sprzeciwie wobec wspólnego wroga, jakim były faszystowskie Niemcy i hitlerowcy okupujące polskie ziemie. Władze podziemne, które nakazywały pomoc obywatelom narodowości żydowskiej, których Niemcy chcieli całkowicie wyniszczyć, bo chcieli wyniszczyć cały ten naród.
To właśnie władze Polski Podziemnej stworzyły Radę Pomocy Żydom „Żegotę”, która uratowała tysiące istnień ludzkich, w tym dzieci. To władze Polski Podziemnej i polskie władze na uchodźstwie przenosiły do mocarstw światowych informacje o tym, co dzieje się na okupowanych przez Niemców polskich ziemiach, że naród żydowski jest niszczony, że istnieją obozy zagłady, gdzie masowo, codziennie morduje się ludzi. Potem, w tym sensie państwowym, gdy przyszły władze komunistyczne, które niszczyły i Polskie Państwo Podziemne i wszystkich tych, którzy się im sprzeciwiali, to doszło do tej tragedii.
Dlaczego o tym mówię? Dlatego, że to władze państwa: wojsko, milicja, Urząd Bezpieczeństwa Publicznego zachowały się tamtego dnia w zdumiewający, a często bestialski sposób. To wojsko i milicja pierwsze otwarły tutaj ogień i wiele ofiar, które zginęły, zginęło od kul. To wojsko i milicja zamiast pomóc i chronić polskich obywateli, naszych współobywateli, nie tylko nie zapewniły ochrony, ale jeszcze zaatakowały. A potem pozostawiły sprawę i UB przez wiele godzin nie reagowało. Dopiero wieczorem przyszło z obroną.
Ale to także problem społeczny – problem tego, że nie tylko wojsko i milicja tu były i atakowały. Atakowali też ludzie… Pozostawiam ocenie historyków, socjologów, jak to się stało, dlaczego tak się stało, że ludzie zareagowali w taki, a nie inny sposób. Ale jedno chcę podkreślić z całą mocą: nie ma żadnego usprawiedliwienia dla antysemickiej zbrodni. Nie ma i nie będzie! Nie ma żadnego usprawiedliwienia dla takiej sytuacji, kiedy jeden człowiek podnosi rękę na drugiego, bezbronnego, niewinnego. To się nigdy nie może zdarzyć w praworządnym państwie. Dzisiaj Polska jest państwem praworządnym, państwem, które chce zapewnić wszystkim obywatelom bezpieczeństwo – niezależnie od tego, z jakich domów pochodzą, w jakiej wierze czy bez wiary zostali wychowani, jaki język jest bliski ich sercu, bo wszyscy jesteśmy polskimi obywatelami. Wszystkim swoim obywatelom Rzeczpospolita jest winna jednakową ochronę.
Szanowni Państwo!
Polacy i Żydzi na tych ziemiach to tysiącletnia tradycja współżycia dwóch narodów, dwóch kultur, często małżeństw, pokrewieństwa, przyjaźni, znajomości. 1000 lat wspólnej historii i trwania razem – w Polin, ziemi przyjaznej żydowskiemu narodowi. „Polin” – tu spocznij, tu jest przyjazne miejsce. 1000 lat historii, w której Polacy, polscy obywatele narodowości żydowskiej stawali w obronie Rzeczypospolitej: w postaniach, w wojnach 1920 i 1939 roku i całej II wojnie światowej. Na różnych frontach: zachodnim i wschodnim, w Polskim Wojsku, w kampanii wrześniowej, w Powstaniu Warszawskim. Wszędzie tam byli, ramię w ramię walczono za wolność Polski. Razem przelewano krew.
Chcę z całą mocą podkreślić – ci, którzy tej zbrodni tu 4 lipca 1946 roku dokonali, przez ten czyn wykluczyli się z naszego społeczeństwa, wykluczyli się z Rzeczypospolitej przyjaciół. Bo jak oni chcieliby spojrzeć w oczy tym wszystkim Polakom narodowości żydowskiej, którzy zginęli za naszą wolność? Przez tyle setek lat, przez dziesięciolecia. Jak chcieliby spojrzeć w oczy rodzinie Ulmów i wszystkim tym, którzy w czasie II wojny światowej, pomagając, ratując Żydów, oddali swoje życie, ryzykowali często, cierpieli. Jak chcieliby spojrzeć w oczy uczciwym polskim obywatelom? Uczciwym ludziom? Nie mogą spojrzeć w oczy, bo takie zachowanie, jak było wtedy, nigdy nie znajdowało i wierzę w to głęboko – nigdy nie znajdzie akceptacji. Rzeczpospolita takich ludzi wyklucza – nie ma dla nich miejsca w naszym wspólnym państwie, w naszej wielkiej wspólnocie polskich obywateli.
Szanowni Państwo!
Jeszcze raz składam hołd wszystkim tym, którzy zginęli. Składam hołd i dziękuję wszystkim tym, którzy na przestrzeni dziesięcioleci budowali i budują dobre relacje pomiędzy narodami – polskim i żydowskim, którzy kultywują pamięć i pokazują piękną historię, choć czasem trudną Rzeczypospolitej przyjaciół. Dziękuję wszystkim tym, którzy przyczynili się do powstania pięknego Muzeum Polin w Warszawie. Wspomnę w tym momencie pana prezydenta prof. Lecha Kaczyńskiego, wielkiego orędownika polsko-żydowskiej przyjaźni i współistnienia, wielkiego orędownika Rzeczypospolitej Przyjaciół, jednego z tych, którzy doprowadzili do budowy Muzeum Polin.
Chciałbym, żeby to muzeum – obok Muzeum Powstania Warszawskiego – stało się w Warszawie stałym punktem szkolnych wycieczek. Żeby młodzież odwiedzała to muzeum. Żeby budować świadomość tego wielosetletniego dobrego współżycia, świadomość istnienia Rzeczypospolitej Przyjaciół.
Dziękuję także wszystkim tym, którzy przyczynili się do budowy muzeum Polaków Ratujących Żydów. Mamy najwięcej ze wszystkich narodów świata drzewek w Instytucie Yad Vashem – tysiące, dziesiątki, steki tysięcy Polaków w czasie wojny pomagały Żydom, w mniejszym lub większym stopniu, swoim współobywatelom. Dziękuję za ich upamiętnianie, bo to także ważny element naszej historii. Dbajmy o to, co było ważne, co było piękne, ale i też o to, co było trudne. Żeby nie zginęła pamięć, żeby także na tym, co trudne i wyciągając z tego wnioski, budować jak najlepsze relacje współżycia i przyjaźni. A przede wszystkim nigdy nie dopuszczać do wrogości bezpodstawnej, pustej i prymitywnej. Dziękuję bardzo.
http://www.prezydent.pl/aktualnosci/wypowiedzi-prezydenta-rp/wystapienia/art,56,wystapienie-prezydenta-w-70-rocznice-pogromu-kieleckiego.html
=============
כבוד השר,
כבוד השגרירה,
כבוד השגריר,
כבוד הרב הראשי של פולין,
אדוני יושב הראש,
מכובדיי,
גברתי ראש המחוז,
חברי הפרלמנט,
אורחים נכבדים,
תושבי העיר קיילצה יקרים,
אני נמצא כאן היום על מנת לחלוק כבוד בשם מדינתנו, הרפובליקה הפולנית, למי שנרצחו ב-4 ביולי 1946, לפני שבעים שנה. לפני דקות ספורות הייתי בבית העלמין היהודי של העיר כדי להרכין ראש, להרהר ולהתפלל על קבר האחים של הנרצחים.
הם היו, אפשר לומר, צעירים. סבורני כי גילם הממוצע היה 25 – 30 שנים. היו אלה אפוא אנשים צעירים, ומה שחשוב עוד יותר וברצוני להדגיש זאת בכל התוקף – הם היו אזרחי הרפובליקה הפולנית ממוצא יהודי. רבים מהם שרדו בנס את גיהינום השואה, ראו במו עיניהם את מות קרוביהם. אני כאן על מנת להדגיש שהרפובליקה הפולנית העצמאית, הריבונית, החופשית, חולקת כבוד לאזרחים אלה, כי פולין היא מדינה של חרות וכבוד הדדי. פולין היא מדינה של דו-קיום של כל אזרחיה, ללא קשר ללאום, לדת או לשפה.
אין אפוא בפולין החופשית, הריבונית והעצמאית מקום לדעות קדומות כלשהן, לגזענות, לשנאת זרים, אין מקום לאנטישמיות. תופעות אלה, אף בגילוייהן הזעירים ביותר, ראויות לגינוי חד-משמעי, כי רק אז תהיה פולין מדינה חופשית באמת לכל אזרחיה.
אני כאן היום מפני שלפוגרום הטרגי בקיילצה מלפני שבעים שנה שני ממדים: ממלכתי וחברתי. טרגדיה זו אירעה כבר אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הניסיון הנורא של השואה. היא אירעה במדינה הנשלטת על ידי שלטון חדש – השלטון הקומוניסטי. במדינה שבה הענישו שלטונותיה של המדינה הפולנית במחתרת בימי מלחמת העולם השנייה כל מלשין, כל מי שלא גילה סולידריות של אזרח כלפי אזרח, סולידריות בהתנגדות לאויב המשותף, גרמניה הנאצית שכבשה את אדמת פולין. שלטונות המחתרת ציוו לסייע לאזרחי פולין ממוצא יהודי, לאלה שהגרמנים הועידו להשמדה, כי רצו להשמיד את העם הזה כולו.
שלטונותיה של המדינה הפולנית במחתרת הם שהקימו את המועצה לעזרת יהודים "ז'גוטה" שהצילה אלפי נפשות, ובכללם ילדים. שלטונותיה של המדינה הפולנית במחתרת וממשלת פולין הגולה העבירו למעצמות העולם מידע על המתרחש על אדמת פולין הכבושה בידי הגרמנים, על השמדת העם היהודי, על קיום מחנות ההשמדה בהם נרצחים מדי יום ביומו המוני אנשים. הטרגדיה בקיילצה קרתה כשהקומוניסטים עלו לשלטון והרסו בשיטתיות גם את המדינה הפולנית במחתרת וגם את כל מי שהתנגדו לו.
למה אני מציין זאת? מפני שדווקא רשויות המדינה: הצבא, המשטרה, המשרד לביטחון הציבור התנהגו ביום ההוא באופן מפתיע ולעתים קרובות אכזרי ביותר. הצבא והמשטרה הם הראשונים שפתחו כאן באש. רבים מקורבנות הפוגרום מתו מן הכדורים שלהם. הצבא והמשטרה, במקום לסייע לאזרחי פולין ולהגן עליהם, תקפו אותם, תקפו אזרחים כמונו, אזרחים מן השורה. ואחר כך התעלמו מכל העניין. שירותי הביטחון לא הגיבו שעות רבות. רק בערב באו להגן על הקורבנות.
אולם זאת גם בעיה חברתית – הבעיה היא, שלא רק הצבא והמשטרה היו פה בין המתקיפים. גם אנשים רגילים תקפו... ההיסטוריונים והסוציולוגים הם שיקבעו איך ומדוע זה קרה, מדוע הגיבו אנשים כך ולא אחרת. דבר אחד ברצוני להדגיש בכל התוקף: אין שום הצדקה לפשע אנטישמי זה. אין ולא תהיה! אין כל הצדקה למצב בו איש מרים יד על זולתו, על אדם חסר ישע וחף מפשע. זה לא יכול לקרות לעולם במדינת חוק. פולין היא היום מדינת חוק, מדינה ששואפת להבטיח ביטחון לכל אזרחיה – לא חשוב באיזה בית הם גדלו, באיזו דת, אם בכלל, מה היא השפה הקרובה לליבם, כי כולנו אזרחי פולין. הרפובליקה הפולנית מחויבת להגן על כל אזרחיה באותה מידה.
מכובדיי,
חיי הפולנים והיהודים על אדמות אלה זאת מסורת של חיים משותפים על פני אלף שנים, דו-קיום של שני העמים, שתי התרבויות, ובמקרים רבים נישואין, קרבת דם, ידידות, חברות. אלף שנות היסטוריה משותפת וקיום משותף – בפולין, ארץ אוהדת לעם היהודי. "פו-לין" – פירושה: פה תנוח, זהו מקום ידידותי. אלף שנות היסטוריה שבמהלכה קמו הפולנים, אזרחי פולין בני העם היהודי, להגן על הרפובליקה הפולנית: במרידות, במלחמות ב-1920 וב-1939 ובמהלך מלחמת העולם השנייה כולה. בחזיתות שונות: המערבית והמזרחית, בצבא הפולני, במערכה הפולנית בספטמבר 1939, במרד ורשה. הם היו בכל המקומות הללו, לחמו זה בצד זה למען חירותה של פולין. יחד שפכו את דמם.
ברצוני להדגיש בכל התוקף – מי שביצעו את הפשע הזה ב-4 ביולי 1946 ויתרו בעצם המעשה על השתייכותם לחברה שלנו, לרפובליקה של ידידים. כי כיצד היו מביטים בעייני כל הפולנים הללו ממוצא יהודי שנפלו למען חירותנו על פני עשרות ומאות שנים? כיצד היו מביטים בעיניהם של בני משפחת אוּלמָה ושל כל מצילי היהודים, אלה שבימי מלחמת העולם השנייה סבלו, סיכנו והקריבו את חייהם? כיצד היו מביטים בעיניי אזרחי פולין ההגונים? האנשים הישרים? הם אינם מסוגלים להביט בעיניהם כי הרי התנהגותם ביום ההוא מעולם לא התקבלה וגם לעולם - ואני מאמין בזה עמוקות – לעולם לא תתקבל על הדעת.
הרפובליקה הפולנית מוציאה אנשים כאלה מכלל אזרחיה – אין להם מקום במדינתנו המשותפת, בקהילה הגדולה של אזרחי פולין.
מכובדיי,
אני חוזר ומצדיע לכל הנרצחים. אני חולק כבוד ומודה לכל מי שעל פני עשרות שנים בנו וממשיכים לבנות יחסים טובים בין עמינו – העם הפולני והעם היהודי, כל מי שמשמרים את הזיכרון ומראים את ההיסטוריה היפה, אף אם היא קשה לפעמים, של רפובליקה של ידידים. תודתי לכל מי שתרמו להקמת "מוזיאון פולין" – המוזיאון היפה בוורשה. אזכיר כאן את נשיא פולין, פרופ' לך קצ'ינסקי, תומך מובהק בידידות פולנית-יהודית, בדו-קיום, תומך מובהק ברפובליקה של ידידים, אחד מאלה שהביאו להקמת המוזיאון.
הייתי רוצה מאד שמוזיאון זה – לצד המוזיאון למרד ורשה – יהפוך לנקודה קבועה בתוכניות הביקור של תלמידים בוורשה. שהנוער יבקר במוזיאון. שנבנה מודעות למאות שנים של דו-קיום טוב, מודעות לקיום רפובליקה של ידידים.
תודתי גם לכל מי שתרמו להקמת מוזיאון הפולנים שהצילו יהודים. ב"יד ושם" יש לפולנים חסידי אומות העולם יותר עצים מאשר לכל עם אחר. בזמן המלחמה סייעו אלפים, עשרות ומאות אלפי פולנים במידה זו או אחרת ליהודים, לאזרחים כמוהם. אני מודה על הנצחתם, כי גם זה מרכיב חשוב בהיסטוריה שלנו. עלינו לדאוג למה שהיה חשוב, למה שהיה יפה, אך גם למה שהיה קשה. שהזיכרון לא ייעלם, שנלמד לקח מהפרקים הקשים וגם עליהם נבנה יחסים טובים של דו-קיום וידידות. ובעיקר, שלא נפתח לעולם פתח לעויינות בלתי מבוססת, ריקה ופרימיטיבית. תודה רבה.
